היי, מיכאל, מישקה, כאן.
אני מניח ששמת לב,
מתרחשת לה איזו טרללת בתוך המציאות,
זה לא שהגלים האלו לא שטפו כבר קודם,
נראה שתמיד משהו בעבע לו,
רק שעכשיו.. זה צף וזה צף מהר.

מרגיש שאנחנו כבר לא מצליחים לאחוז ולגרום למציאות לעשות לנו היגיון,
שהחמצן דליל ושהביטים בדגיטל טסים ובולעים אותנו.

זה נראה כי המבנים והמסגרות מבקשים ומבקשות להתפרק.
גם מחוצה לנו בקולקטיב, וגם בנו, בפנים.
משהו מנענע לנו את העגלה ולא מאפשר להמשיך לישון.

וכמו שטראנס מקאנה האהוב אמר,
זה רק יהיה מוזר יותר ויותר.
ובחוץ ומדובר יותר ויותר.

ובתוך המציאות הזאת.

הרבה מהדברים שהחזיקו אותנו עלולים להתחיל לנשור.
הם כבר לא מחזיקים מים.
עשויה להיות איזו ריקות ואפילו חוויה של משהו חלול שמגיע עם המון אלחוש.

המציאות החיצונית והאנושות אוכלת אותנו ואת תשומת הלב שלנו ואת אנרגיית החיים.

ועם זאת,
אני מוצא שיש עניינים שנשארים עומדים.

שהמהות בהם לא נעלמה.
שראוי לעסוק בהם ושיש להם עוצמה ואנרגיית חיים.

ובין אותם דברים ראויים אני מוצא את הבקשה הפשוטה והכנה של בן האדם להתקרב אל עצמו ולראות.

וזה עניין ראדיוקטיבי, כשאדם טובל בתוך העומק שלו, החיים שלו מגיבים והעולם בחוץ מגיב. האדוות נעות על פני השטח של אגם החיים.

והדרך בה אני מציע לעשות זאת היא דרך מפגש תמים וְכֵן עם קבוצה של אנשים שמגיעה לעשות יחד את העבודה הזאת.
להתערטל, להביא פגיעות, להתקרב לאיזה תו עמוק יותר שקיים ונוכח בתוך המציאות הזאת. לחדור יחד את השכבות הדחוסות ולהגיע אולי ללב, לאהבה עמוקה ולאותנטיות.

לבקש יחד עוד חַיּוֹת, עוד נשמה, עוד עומק ועוד עֵרוּת
ובזהירות אוסיף ואומר: וגם להתקרב לנשגב, לשאת תפילה ואולי גם לְחַדֵּשׁ משהו בתוך המציאות.

זו הזמנה לקבוצה להגיע עם אומץ לעשות עבודה יחד.
לפגוש את הקצוות שלנו ולהטיל ספק יחד,
להתנדנד יחד עם עגלת התינוק ולהתחבר למקצב הטלטול.